"הנשים" הן לא צדיקות..

לאור המצב העובדתי כי למעלה מחמישים אחוזים (לפי נתוני משטרת ישראל משנת 2007 ולפי גיליון 187של המשטרה), מכלל התלונות על אונס והטרדה מינית הינן תלונות שווא.

עדנה ארבל – תיקנה תקנה, לא חוק, תקנה חסרת בסיס בחוק, תקנה עוקפת חוק וחוקה המקעקעת כל יסוד לשפיטה במדינה דמוקרטית,  המורה כי לא תוגשנה תלונות ולא תישפטנה מתלוננות שווא וזאת בעילה הבאה לעודד נשים להתלונן אודות תקיפה מינית.

כך כתבה פרקליטת המדינה בהנחייתה:
לא פעם קורה כי עד שנתן עדות במשטרה חוזר בו ממנה במשפט עצמו או מעיד עדות הסותרת את עדותו במשטרה. לעניין זה קובע סעיף 240 (א) לחוק העונשין כי: 'המוסר הודעות או עדויות בעניין אחד בפני רשויות שונות והודעותיו או עדויותיו סותרות זו את זו בשאלה עובדתית שהיא מהותית לגבי העניין, ועושה כן בכוונה להטעות, דינו – מאסר חמש שנים'.

בסעיף 4 להנחייתה אף כותבת הפרקליטה:
במקרים שבהם ניכר כי היה זדון במתן הגירסאות הסותרות, ניתן אף לעשות שימוש בסעיף 81 לחוק העונשין, התשל"ז-‏1977 – המאפשר לבית המשפט לפסוק פיצויים נגד מתלונן שהגיש את תלונתו בקלות ראש או לשם קינטור או ללא יסוד.

סעיפים 5 עד 7:
5.    יחד עם זאת, מקום שמדובר בחזרה מעדות של קורבן עבירת מין או של קורבן עבירת אלימות, יש לנקוט גישה זהירה ולהימנע בדרך כלל מהעמדת הקורבן לדין בגין מתן עדותו הסותרת.
6.    בעת קבלת החלטה בדבר נקיטת הליכים נגד עד שהיה קורבן לעבירת מין או אלימות, יש לקחת בחשבון את מצבו הנפשי של העד בעת המשפט, וזאת במיוחד כאשר מדובר בקורבן שהוא קטין, האמור להעיד נגד הורה או קרוב משפחה אחר. יש להביא בחשבון, כי במקרים רבים חושש הקורבן מן הנאשם או חש כלפיו רגשי אשם, ולעתים אין הוא ניחן בכוח הנפשי הנדרש כדי להעיד נגדו בבית המשפט עדות מפלילה.
7.    לפיכך, רק במקרים נדירים ביותר, אם בכלל, יש מקום לניהול הליכים פליליים נגד העד במקרה שכזה, ובוודאי שאין מקום לעוצרו לצרכי חקירה. יחד עם זאת, מובן כי עדיין יש מקום לנהל חקירה שתחשוף האם הודח הקורבן לחזור בו מעדותו במשטרה, ואם כן – מי האחראי לכך.

זוהי התרת דם, פשוטו כמשמעו. משטר דמוקרטי אינו יכול לסבול עיוות מעין זה.

גברים חשופים לתלונות שוא של נשים אינטרסנטיות, מעלילות, בלא שקיימת הגנה ממשית בידם. פירושו, כי שמם הטוב, חייהם, גורל משפחותיהם ויציבותם הנפשית של ילדיהם, כל אלו מקועקעים על ידי תקנה דרקונית שאיש אינו טורח כלל לשנותה בעוד אשר ברי כי מלכתחילה אסור היה לה לבוא לעולם.

הנושא מחריף בזוכרנו כי במרבית המקרים עוסקים אנו בתלונה אשר בסיסה הוא מילה נגד מילה וכך במחשכים

250-150 גברים במדינת ישראל המתאבדים מדי שנה בשנה על בסיס אפליה מגדרית כמתואר לעיל, בעשור החולף התאבדו מסיבות אלו כ- 2000 אבות, גברים, בעלי משפחות, למצער כ- 5000 ילדים נותרו ללא אב, וזאת על רקע עיוותי דין בבתי הדין למשפחה ובתי הדין הפליליים באשר אינם מוצאים מזור להוכחת צדיקתם נגד מתלוננות השווא, באשר דרכם להתלונן נחסמה הרמטית על פי "תקנת ארבל" בפרקליטות המדינה.  ובאם מספר זה אינו מבטא עלילת דם כלפי הנספים, איננו יודעים שפך דם מהו?!

יש לבטל לאלתר את החרפה הרצחנית כלפי גברים חפים מפשע שתיקנה עדנה ארבל ונתמכת נלהבות על ידי בייניש.
על המדינה להעמיד לדין מתלוננות שווא על הטרדה מינית מכל סוג שהוא. יש לקבוע בחוק כי העונש שיושת על מעלילות השווא יהיה זהה לאותו העונש אשר קורבנן עשוי היה להיענש במידה והיה נימצא אשם…"

ענישה זו תביא לירידה תלולה, עד הפסקה מוחלטת, של תלונות השווא, תסיר מהמערכת עול עצום ורב של טיפול בתלונות סרק, תביא לתקינת משפט צדק ותטהר האווירה בכל האמור לעברות מין.

תלונות כזב על אלימות הן עניין נפוץ ביותר בקרב נשים במשפטי גירושין, ותלונות כזב על אונס נפוצות לדעת המומחים לפחות כמו תלונות האמת לגבי אונס. מאז ימי אשת פוטיפר ועוד לפני כן, אין לאישה כלי נוח יותר מתלונת כזב כדי להרוס את חייו של הבעל, הגבר שדחה את חיזוריה, האישה ש"גנבה" לה את הבעל, או כל אדם אחר שהיא חפצה ברעתו.

השינוי צריך לחזק את ההרתעה מפני תלונות שווא, על ידי קביעה כי מתלוננת שגרסתה הופרכה תשלם, אוטומטית, ללא הוכחת נזק, פיצוי לחשוד על הנזקים. כיום אין עושים דבר למתלוננות-סרק והדבר פוגע לא רק בנאשמים-לרגע אלא גם באמון שניתן למתלוננות עתידיות אחרות. אדם המתלונן על רעהו בתלונת שווא חייב לדעת שיש תג מחיר הפגיעה באדם ובזבוז הזמן למדינה, ולבתי המשפט.